החלטה בתיק בש"פ 5258/13

           ערר על החלטת בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא י' אלרון והשופטים ע' גרשון וא' אליקים) שהורה על מעצרו של העורר לאחר הרשעתו בביצוע עבירות מין.

1.             נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות מין. לפי האישום האחד, בין החודשים מאי 2011 ליולי 2012 נהג העורר לפגוש ב-א', יליד שנת 2000, בשכונת מגוריו. במספר הזדמנויות הכניס העורר את א' בכוח למקומות מבודדים, ובהיותם לבד היה מבצע העורר ב-א' מעשי סדום חרף התנגדותו של האחרון, תוך שימוש בכוח. לפי האישום השני, עובר לחודש ספטמבר 2011, במספר מועדים, הסתובב העורר בשכונת מגוריו של מ', יליד שנת 2001. משהיה מבחין העורר בקטין מחוץ לביתו היה מכניסו למקום מבודד ומבצע בו מעשים מיניים, תוך שימוש באלימות ואגב השמעת איומים לבל יספר על האירועים.

2.             בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו. העורר לא חלק על קיומה של תשתיית ראייתית לכאורית וכן על קיומה של עילת מעצר. ביום 9.9.2012 קבע בית המשפט (כב' השופטר' שפירא) כי אכן קיימת תשתית ראייתית לכאורית בתיק וכן עילת מעצר. חרף זאת, הורה בית המשפט על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים ובכללם מעצר בית מלא, התקנת אזיק אלקטרוני וצו עיכוב יציאה מהארץ. בהמשך, בשים לב לחלוף הזמן מעת שחרורו של המבקש ובהעדר טענה בדבר הפרות של תנאי שחרורו, נעתר בית המשפט ביום 13.5.2013 לבקשתו של העורר לצאת לעבודה במהלך השבוע.

3.             ביום 21.7.2013 הרשיע בית המשפט (כב' הנשיא י' אלרון והשופטים ע' גרשון וא' אליקים) את העורר בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. עם תום הקראת עיקרי הכרעת הדין, ביקשה המדינה כי בשלב זה ייעצר העורר. בית המשפט מצא כי משהורשע העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, לא עומד לו עוד חזקת החפות. על כן, ונוכח חומרת העבירות שבהן הורשע וסמיכות מקום מגורי המתלוננים למקום מגוריו, נקבע כי יש להיעתר למבוקש. מפאת גילו של העורר הורה בית המשפט על הגשת תסקיר מבחן לעניין העונש וכן נתבקש תסקיר קורבן.

4.             על החלטה זו משיג העורר בערר שלפניי. על-פי הנטען, לא ניתנה לו הזדמנות ראויה להתמודד עם בקשת התביעה לעוצרו, שכן לא הוגשה בקשה בכתב מטעם התביעה עובר למועד מתן הכרעת הדין, דבר שגרם לעיוות דין. לגופו של עניין נטען כי השיקולים אשר אמורים להנחות את בית המשפט בשאלת מעצר שלאחר הרשעה הם אותם שיקולים המנחים אותו בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. על כן, לשיטת העורר, משהוחלט שלא לעוצרו עד לתום ההליכים אלא לשחררו בתנאים מגבילים במהלך המשפט; משלא חל שינוי נסיבות; ומשלא נטען כי בעקבות ההרשעה קמה עילת מעצר כגון חשש להימלטות מאימת הדין - היה מקום להימנע ממעצרו. לבסוף, נטען כי כך או כך היה חייב בית המשפט לבדוק אם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופת מעצר, וכזאת לא נעשה.

5.             בדיון שנערך לפניי טענה באת-כוח המדינה כי יש להבחין בין שלב המעצר עד תום ההליכים שבו די בהוכחת ראיות לכאורה לשם מעצר, לבין השלב שלאחר הרשעה שבו לא עומדת עוד לעורר חזקת החפות. לדברי באת-כוח המדינה, משהורשע העורר בעבירה חמורה שבצידה עונש משמעותי, מצביע הדבר על מסוכנות המחייבת את מעצרו. עוד הוסיפה באת-כוח המדינה כי יש מקום להביא בחשבון את המסר שיועבר למתלוננים נגד העורר, אם ישוחרר ממעצר לאחר שהורשע במעשים שיוחסו לו.

דיון והכרעה

6.             קודם להכרעה בערר אבקש לעמוד בתמצית על התשתית הנורמטיבית הצריכה לעניין. מושכלות יסוד הן כי אין לשלול חירותו של אדם בטרם נגזר דינו, שכן הזכות לחירות קיימת גם למי שהורשע וטרם נגזר דינו למאסר. ההרשעה היא שיקול "נכבד ורציני" המתווסף לשיקולים שאותם שוקל בית המשפט לעניין המעצר, אך אין היא לבדה מצדיקה את המעצר (ב"ש 183/80 שרעבי נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (1.8.1980); בש"פ 5/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (5.1.1995) (להלן: עניין פלוני)). את שאלת המעצר אין לכרוך עם שיקולים הנוגעים לגזירת העונש; עליה להיחתך על בסיס קיומו של נימוק מן הנימוקים הדרושים למעצר עד תום ההליכים (ראו: בש"פ 531/98רומנובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 425, 430 (1998) (להלן: עניין רומנובסקי)). סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק או חוק המעצרים) הוא שמנחנו בעניין נימוקים אלה. לפי סעיף זה, לשם מעצר שלאחר הגשת כתב אישום נדרשת הוכחתם של שלושה רכיבים מרכזיים: האחד, קיומה של עילת מעצר (סעיף 21(א)(1) לחוק); השני, קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה (סעיף 21(ב) לחוק); והשלישי, שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בתנאים שפגיעתם בחירות פחותה (סעיף 21(ב)(1) לחוק).

7.             ישאל השואל: משבשלב בקשת המעצר עד תום ההליכים לא נתגלעה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה ובדבר קיומה של עילת מעצר, וחרף זאת נמצא כי די בחלופה כדי לאיין את מסוכנות הנאשם - כיצד יכולה הרשעתו לשנות מן ההחלטה הראשונית? התשובה היא כי אין דין המצב המשפטי ביום בקשת מעצר עד תום ההליכים, כדין המצב ביום הרשעת נאשם. כאשר מתבקש מעצר עד תום ההליכים, עומדות לפני בית המשפט ראיות לכאורה בלבד. ראיות אלו אינן נוטלות מן הנאשם את חזקת החפות. אין זהו המצב משהורשע נאשם, שכן הרשעת נאשם בפלילים משנה את נקודת האיזון ביחס לשאלת מעצרו. אף אם היה הנאשם משוחרר לחלופת מעצר במהלך משפטו, משעה שהורשע - לא עומד לו עוד חזקת החפות, והעובדות הכלולות בכתב האישום שהוגש נגדו הופכות לעובדה משפטית (ראו: בש"פ 1446/10 שלעאטה נ' מדינת ישראל, פסקה י' (8.3.2010) (להלן: עניין שלעאטה)). כפי שציינה השופטת (כתארה אז) ד' ביניש באחת הפרשות:

"משקלה של ההרשעה נגזר מהשינוי שהיא יוצרת במציאות המשפטית: הנאשם, שהוחזק עד הכרעת הדין בחזקת חפותו, אינו נהנה מחזקה זו יותר, שכן בית המשפט קבע כי ביצע את המעשים המיוחסים לו. שינוי זה במצב המשפטי יכול להשפיע גם על שיקולי המעצר הרלוונטיים שכן הוא בעל פוטנציאל ליצור סיכונים עובדתיים חדשים, שהמרכזי ביניהם הוא החשש מפני הימלטות הנאשם מאימת הדין" (בש"פ 1079/05 גברילוב נ' מדינת ישראל (8.2.2005) (להלן: עניין גברילוב)).

8.             להרשעת העורר בעבירות שבהן הורשע נודעת, אם כך, השפעה של ממש על האיזון הכולל בשיקולי המעצר. בענייננו, העורר הורשע בדינו בביצוע עבירות מין בקטינים בני 12-11, תוך הפעלת אלימות והשמעת איומים. כפי שכבר נפסק, עצם העובדה שהעורר הורשע בעבירות חמורות מסוג זה, שהעונש המירבי עליהן גבוה, מלמדת כשלעצמה על מסוכנות (עניין שלעאטה, בפסקה י"ב). ממילא אין צריך להכביר מילים על המסוכנות הנלמדת מעבירות מין שכאלו, המועצמת נוכח גילם הצעיר של הקורבנות (בש"פ 7593/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (24.10.2010)). כך, מקל וחומר בהינתן סמיכות המגורים בין המתלוננים לבין העורר, שעליה עמד בית המשפט קמא.

9.             ברם, במסוכנות אין די. כמצוות חוק המעצרים (סעיף 21(ב)(1)), נדרשת בחינת חלופת מעצר גם בנסיבות כעסקינן, ואפילו שהעורר הורשע בעבירות שיש לסלוד מהן ולהתקומם נגדן (ראו עניין רומנובסקי, שם). עיון בהחלטת בית המשפט קמא מעלה שסוגיה זו לא התלבנה. בנסיבות אלה, ומשלא הועלתה על ידי המדינה טענה בדבר חשש להימלטות העורר מן הדין עקב הרשעתו, יוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, והעורר רשאי להציג לפניו חלופת מעצר אשר תבחן לגופה. הנחתי היא כי בית המשפט יידרש לעניין במהירות הראויה. מובן שאינני מביע כל עמדה בשאלה אם חלופת מעצר עשויה לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר, ובעניין זה יעשה בית המשפט קמא כחוכמתו.

10.          בטרם סיום, נדרשת הערה נוספת. עמדתי על כך שהרשעה של נאשם במיוחס לו מתווספת לשיקולים שאותם שוקל בית המשפט בבואו להורות על מעצר שלאחר הרשעה, אך שאין ההרשעה כשלעצמה מקימה עילת מעצר "אוטומטית". נדרשת בהקשר זה "שקילה חדשה" (עניין רומנובסקי, שם). המסגרת הדיונית לבקשה מעין זו היא בקשה לעיון חוזר (סעיף 56(א) לחוק המעצרים), שהרי כבר נתקבלה החלטה בעניין מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. במקרה דנן בקשה כזו אמנם לא הוגשה מבעוד מועד, אך עיון בפרוטוקול הדיון שנתקיים ביום הקראת הכרעת הדין מעלה כי בא כוחו של העורר פרש לפני בית המשפט קמא את מלוא טענותיו לעניין המעצר. במצב דברים זה, נראה שלא נגרם לעורר עיוות דין המצריך את ביטול החלטת בית המשפט קמא (השוו: בש"פ 678/05 צרפתי נ' מדינת ישראל, פסקה ט(2) (24.1.2005)). עם זאת, לשם ההקפדה הנדרשת על זכויותיו הדיוניות של הנאשם, מן הראוי היה שהתביעה תיידע מראש את בא כוח העורר כי במקרה של הרשעה בדין, בכוונתה לבקש מעצר עד למתן גזר הדין (ראו עניין גברילוב), וטוב תעשה התביעה אם תנהג כך בעתיד.

           סוף דבר - הדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי, כמבואר לעיל.

           ניתנה היום, ‏כ"ד באב התשע"ג (‏31.7.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   כב

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: